לתת מקום לכאב

העולם שלנו מלא בכאב. אנשים הסובלים מייסורי נפש למיניהם, מכאבים של ייסורי גוף. צער על זוגיות מרוחקת, על בדידות, על קשיי פרנסה, על צער במשפחה, ולא חסר על מה.
במשך השנה, אנו מנסים ורוצים להיות חזקים אל מול הכאב. להתמודד בכוחות, בשמחה ובאמונה. להתבונן "ביש", ולהודות על הטוב. איננו רוצים להתעסק בכאב יותר מדי. אנו חוששים "ליפול". ובעיקר מחפשים להמשיך הלאה.
***

אך לכאב יש תכונה ייחודית. כאב מחפש לצאת. להשתחרר ולהתנקות. וכך, כאשר איננו נותנים לו לצאת בדרך הישירה, הוא עלול לצאת בדרכים עקיפות אחרות כמו: כאבי ראש, כאבי בטן, עצבים, מתחים, פחדים.

איך מבטאים כאב?
אנו נמצאים בחודש אב, בימים אליהם נאמר: "ממעטין בשמחה". בתשעת הימים בהם אנו נוהגים במנהגי אבלות, על חורבן בית מקדשנו, ועל גלות השכינה שאנו חשים בה בכל יום ממש.  אנשים רבים תוהים, איך אפשר להתאבל על משהו שקרה לפני כל כך הרבה שנים? 'הרי, מעולם לא ראיתי את בית המקדש, כך שאני לא יודע אם זה חסר לי או לא… אז להתאבל? קצת מוזר לי'.

אבל האמת היא שחסרון המקדש, מתבטא בחיים של כולנו. בכל הכאבים שהזכרנו קודם. חיסרון הבריאות, או הזוגיות. ייסורי הנפש, חוסר השקט והפחדים. הקשיים המשפחתיים, קשיי הפרנסה, הם כולם, ביטוי לאותו חיסרון של- בית המקדש, של גלות השכינה ממקומה. כמו שאמר הבעל שם טוב, על פרשת נוח: "איש חכם ומשכיל, ייתן לב להבין כי צער שיש לאדם- הוא צער השכינה…". (בעש"ט, פרשת נוח, אות קנג).

ומתוך כך, דווקא בימים הללו, יש חשיבות לתת מקום לכאב. לכאוב כל אחד על הצער שלו. על הבדידות, הקושי, האכזבות. זה הזמן לכאוב. לבכות. אך בעיקר זה הזמן לבקש ולהתפלל- "די לצרותינו. די לכאבי ליבנו". לימי האבל על חורבן המקדש, אנו מתחברים על ידי מקומות הצער "והאבל" האישיים בחיינו.

לבכות בשביל לצמוח
גם בימים הללו, איננו בוכים רק בשביל לבכות. ואיננו כואבים רק בשביל לכאוב. הכאב והצער בתפיסת היהדות, ממש כמו מנהגי האבלות שבשבעה, מטרתם הינה לנקות את הלב. לשחרר את הכאב, בכדי לצמוח. לנקות את חסימות הצער, בכדי לבנות קומה חדשה. ובעיקר- בכדי לעלות עוד קומה בבניין האמונה. אם נתבונן על עצמנו, על ימים בהם הרגשנו כאובים ועמוסים רגשית, בוודאי נזהה כי קשה יותר להתקדם, לעשות ולפעול. העומס הרגשי מכביד. ואילו שחרורו של הכאב, כל אחד בדרכו שלו, מאפשר לנו לצעוד את הצעד הבא. לחפש את הדרך להתקדם. אי אפשר לעלות ולגדול, כאשר אבן גדולה יושבת על הלב. אלא שהדרך למעלה כוללת התנקות ושחרור- שיאפשרו לקבל כלים חדשים לצמיחה, ללמידה, לאמונה ולהתחזקות.

היכולת לבטא את הכאב, אינה מייצגת חולשה, להפך. היא מעידה על מקום של אמונה. אנשים רבים  המתקשים להוציא את כאבם, פעמים רבות, חוששים ופוחדים "להתפרק". חוששים שייפלו, ולא יצליחו לקום. פוחדים להידרדר אל מקום שממנו לא יצליחו לעלות. ואילו, המקום בו אנו מאפשרים לעצמנו לבטא את הצער, הוא מקום של אמונה. אמונה בכוחות הנפש שה' נטע בתוכנו. אמונה בה' הטוב, שיסיר את הכאב מאתנו. אמונה ביכולתי לקום. להמשיך. ולהתעלות.

ביטוייו של הכאב מבטא בעיקר פניה ותפילה עמוקה לבורא עולם- שימלא חסרוננו. שיפסיק את הצער. שישמע את כאבנו, ויגאלנו. כולנו זוכרים את האנחה והזעקה של בני ישראל בארץ מצרים: "וייאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלקים". עצם הזעקה לה', ביטוי האנחה, הכאב והקושי, היה ביטוי של תפילה ואמונה.

ה' שומע. ה' מקשיב. ה' שותף לצרותינו- וה' חפץ לגאלנו.

דווקא כעת, בואו ניתן לכאב לצאת. נוזיל דמעה, נבקש רחמים. נספר לבורא עולם על הצער והחיסרון. ובעיקר, נאמין כי ה', שומע תפילה, יאסוף את כאבנו, ימחה את דמעותינו, יאמר די לצרותינו, ומהרה ישמחנו.

נכאב בכדי להשתחרר. נכאב על מנת לאפשר לטוב, לברכה ולגאולה השלמה להיכנס.
והלוואי, וכבר השבוע נחגוג כולנו את בניין המקדש, את הגאולה הכללית והאישית, שכל אחד ואחת מאתנו מבקש.

מערכת האתר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

השאירו תגובה

השאר מחובר!

אל תפספס את המגזין האיכותי שלנו שמכין אותך לשבת